<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף ד.</h2>
הורה הרב רבי יחיאל ב"ר יוסף זצ"ל שאובין דלייפי למקוה ביתר מטופח [על מנת] להטפיח כשרים לטבול בהם. מעיין שהעבירו על גבי בריכה הפסיקו הרי הוא כמקוה להצריכו ארבעים סאה. חזר והמשיכו פסול לזבין דווקא, עד שיוודע לך שיצאו הראשונים. אבל לכל דבר דינו כנהר. והמקוה שכתוב בתחילת הילכות מקוואות שהצריך אבא מרי זצ"ל לסתום חלון האחר שלא יהיו זוחלין, נראה לו שאין צריך.
<h2>דף ו.</h2>
הא דתנן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, דוקא שבאו מתחילה בשעת מעשה להיות עדים, כמו בדיני נפשות שהתרו בו, ובדיני ממונות שבאו לראות ההלואה או המכר או המתנה ולהיות עדים, אז אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. ואפילו הן מאה בטלה עדות של כולם באותה שעה מגזירת הכתוב הואיל ונעשו מתחילה עדים שלא בהכשר, שהרי גיסין ביניהם ונעשו כולם כאיש אחד. ואם בא אחד מעלמא שלא נעשה עד מתחילה אלא בא לראות הוו אותם גיסים עד אחד וזה עד אחד, ויש כאן על פי שנים עדים.
ואבא מרי זצ"ל קיבל מראבי"ה זצ"ל שעל בני היישובים היא השבועה שלא התירו לו ויש לו לצאת. וענה הרב רבי חזקיה שהנהיג אביו במיידבורק שעליו היא השבועה שהתירו לו ויש לו לישאר, והשיב לו אבא מרי זצ"ל כיון שהוא הנהיג כך מקום שיפול העץ שם יהיו פירותיו. ועד אחד פוטר מן השבועה. וקיימא לן יש דמים לבן חורין.
<h2>דף ז.</h2>
אשה שמיד אחר הנישואין שהרגישו אחריה שלא היתה נזהרת כל כך ולא היתה טובלת כרוב נשים שאינן מעוברות עד שגערו בה והתרוה וגיזמוה לה מאד. ואחר כך מיד היה לה וסת כרוב נשים בב' שנים ואחר כך מיד חזרה לסורה ולא טבלה תוך שנה וחצי כי אם פעם אחת. והכתמים היו נמצאים ובגדיה מלוכלכים בדמים. עד שנקפו לבו מאד והעמיד עליה עדים, ואז הודתה כדי לקבל תשובה. ואמר להם אתם עדים בלשון שהבינה וקיבלה העדות. ושוב חזרה וכפרה ואמרה "לא פעלתי און ולא הודיתי מעולם". לא מצי לקיימה ובעי להוציאה בגט ומוציאה בלא כתובה.
<h2>דף טז.</h2>
אחד שקידש מעוברת חבירו, ואחר לידתה כנסה בתוך שלשים, ומצא לוולד מינקית ישראלית, והשביעה על דעת רבים שלא תחזור בה, לא הועיל כלום. שאין שייך על דעת רבים כי אם למי שנשבע לקיים דבריו כדין כמו דפשע בינוקי וכיוצא בו, שאז כל ישראל מסכימים לשבועתו כל מקום שהם. ואפילו הכי אם בא להתחרט ולהתיר נדרו משום מצוה, כמו זאת האשה דמחייבא בלשבת יצרה, וגם מצוה לה לינשא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, או מתחרטת ותאמר לחכם "כסבורה הייתי שהייתי יכולה לסבול להיות בלא בעל ועתה איני יכולה לסבול", דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, יש לה היתר. דאין לך דבר מצוה גדול מזה. וכמו שהסכימו כל ישראל לשבועתה כך יסכימו להתרתה. וכתב רבינו חיים זצ"ל שגם הנודר על דעת יחיד לא יוכל להתיר אם לא על פיו וברצונו. וגאון אחד מגאוני צרפת כתב שאין להתירה על ידי שנתנה המניקה עירבון גדול שלא תחזור בה, גזירה אטו אחריני. וכן כתב רבינו יהודה בר' יצחק [שיר ליאון] שאין להתירה על ידי ערבון ובטוח ממנה דלא הדרא מטעם זה.
